בעת כתיבת שורות אלו, עפ"י דיווחי משרד המשפטים הופקדו במרשם כ- 4,595 ייפוי כוח מתמשכים וכ- 50 בלבד נכנסו לתוקף.
עפ"י לשון החוק – ייפוי כוח מתמשך ייכנס לתוקפו "במועד שבו חדל הממנה להיות מסוגל להבין בדבר, בעניין שלגביו ניתן ייפוי הכוח המתמשך, ובכלל זה לקבל החלטות בקשר אליו" (סעיף 32יט (א)(1) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק")).
ואז, ב'רגע האמת', לכשייכנסו ייפוי הכוח לתוקף, דומני כי בני משפחה רבים, אשר התמנו על-ידי הוריהם או קרוביהם להיות מיופי כוחם, יתפלאו לגלות שייפוי הכוח שבידיהם לוקה בחסר וסובל ממגבלות חמורות.
גדולתו של התיקון לחוק, היא בכך, שהמצב המשפטי אינו סובל עוד מהדיכוטומיה הבינארית, של 0-1, או שאדם כשיר לגמרי לבצע פעולות משפטיות או שהינו "חסוי" הנזקק למינוי אפוטרופוס. באמצעות עריכת ייפוי כוח מתמשך, הממנה יכול להביע את רצונו מי ינהל את רכושו ויפעל בשמו ולטובתו בשעה שהוא עצמו יהפוך דמנטי או נעדר יכולת לטפל בענייניו, מבלי שיהיה צורך למנות לו אפוטרופוס, עפ"י שיקול דעת בית המשפט.
ואולם, עפ"י נוסח התיקון לחוק, צפויים להתרחש מצבים רבים, בהם למרות שייפוי הכוח המתמשך מעניק למיופה הכוח סמכות גורפת לנהל את רכוש הממנה – הלה ייאלץ לשכור עו"ד ולפנות לקבלת אישור בית המשפט. וזאת, בדומה למצב שהיה קיים ביחס לחסוי שהתמנה לו אפוטרופוס.
ובמה דברים אמורים?
התיקון לחוק, הביא לעולם, כלי משפטי חדש וחיוני, שמאפשר לאדם לבטא את רצונו ולבחור מי יפעל במקומו בעת שהוא יאבד את כשירותו ואת המסוגלות שלו לנהל את ענייניו בעצמו.
יחד עם זאת, ניתן לומר כי מנסחי התיקון, נקטו בגישה שמרנית ואף פטרנליסטית. למעשה, הם ראו לנגד עיניהם את מיופה הכוח, כאפוטרופוס שהתמנה לטפל ברכושו של חסוי. ולכן, הטילו עליו את אותן המגבלות ממש, בנוסח זהה, כפי שהן מוטלות על אפוטרופוס שהתמנה על-ידי בית משפט.
הסעיף הקובע את סמכויות מיופה הכוח (סעיף 32ו) קובע מספר פעולות משפטיות אשר מיופה הכוח לא יהיה מוסמך לבצע בשם הממנה, אלא אם כן נתן לכך בית המשפט אישור מראש.
ובכלל אלו, פעולות כגון: העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של דירה; או בכלל – עסקה במקרקעין, למעט השכרה של נכס לתקופה שאינה עולה על חמש שנים שהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא חלות עליה (ר' סעיפים 32ו(ד)(1)-(2) לחוק);
מהו עיקר רכושו של אדם מן היישוב אם לא דירת המגורים שבה הוא חי. מנקודת המבט הזו, ניתן להבין את הרציונל של התנאים המגבילים, אשר נקבעו, בעניין דירת המגורים של הממנה. המחוקק ביקש ליצור רשת הגנה ומטריית פיקוח, לבל יהיה צל של חשש כי מיופה הכוח ינצל את הכוח שהוענק לו לרעה – ויותיר את הממנה ללא קורת גג.
מאידך גיסא, אנשי משרד המשפטים מכריזים בריש גלי כי הכלי המשפטי החדשני המכונה "ייפוי כוח מתמשך", מבוסס ומסתמך על יחסי האמון הקיימים בין בני משפחה. ומאפשר לאדם למנות בן משפחה או איש אמון אחר, שעליו הוא סומך, כמיופה כוח שינהל את ענייניו בצוק העיתים.
אדם ערירי, או אדם שאינו סומך על מי ממקורביו, ממילא לא ימנה אף אחד מהם כמיופה כוחו. ואם יגיע למצב שבו הוא אינו מסוגל עוד לדאוג לענייניו בעצמו – לא יהיה מנוס מלנקוט בהליך של מינוי אפוטרופוס, בפיקוח האפוטרופוס הכללי ובית המשפט.
כעת נשער בנפשנו מצב, שבו לאדם יש מספר דירות, או מספר נכסי נדל"ן, ומצבו הבריאותי והקוגניטיבי מתדרדר, כך שהוא נזקק לעבור לגור בדיור מוגן או אף בבית אבות סיעודי. לצורך כך הוא נדרש לשעבד נכס, או אף למכור נדל"ן כדי לממן את השהות בבית האבות. במקרה כזה, נוצר אבסורד, שכן החוק קובע במפורש, כי לצורך שעבוד איזה מנכסיו, ובוודאי ובוודאי לצורך מכירת נכס דלא נייד כלשהו – נדרש אישור בית המשפט, מראש.
'מה הועילו חכמים בתקנתם' אפוא? מיופה הכוח, לא יוכל לדאוג לממנה, לא יוכל להעבירו לבית אבות, כפי שרצה וכפי שהסמיך אותו הממנה לעשות, וזאת – מבלי שיקבל את עמדת האפוטרופוס הכללי ואת אישור בית המשפט, מראש, לכל סוג של עסקה (שעבוד, העברה, מכירה) שתידרש לצורך מימון מקום המגורים המתאים לצרכיו. או במלים אחרות: המצב המשפטי שהיה קיים, הוא גם המצב שעודו מתקיים לאחר תיקון החוק, ולמרות החידוש המהפכני של ייפוי הכוח המתמשך. אפילו נוסח הסעיף זהה לחלוטין בין אם מדובר במיופה כוח או באפוטרופוס (ר' סעיף 47(א)(1)-(2) לחוק בעניין פעולות שבהן אפוטרופוס אינו מוסמך לייצג את האדם שהוא אפוטרופוסו, "מבלי שבית המשפט אישרן מראש")
ככל שהרציונל לייסודו של "ייפוי הכוח המתמשך" הוא ליתן משקל וכבוד לרצון האדם, וככל שהרציונל להסמכת אלפי מיופי כוח עד היום (בתקופה קצרה יחסית) הינו יחסי האמון בין קרובים, ללא צורך בפיקוח רשויות המדינה – לעניות דעתה של כותבת מאמר זה, נדרש ליצור איזון חדש, שונה מזה הקיים בעניין אפוטרופוס.
מן הראוי לאפשר לממנה, ככינויו עפ"י החוק, להסמיך במפורש את מיופה הכוח לבצע עסקה (כגון שעבוד או מכירה) בנכסי הנדל"ן השייכים לו ואף בדירת המגורים. על מנת להשקיט את החשש כי מיופה הכוח, לא רק ילטוש עיניים, אלא אף ישלח ידו אל נכסיו של ההורה שמצבו התדרדר – ניתן לקבוע במסגרת אותו איזון חדש: תנאי מחמיר לפיו יידרש אישור בית המשפט לביצוע כל דיספוזיציה בדירת המגורים של הממנה בלבד, וזאת להבדיל מכל נכסיו האחרים.
ובהמשך, מוצע אף ללכת צעד נוסף, ולקבוע מנגנון של תנאי מגביל – לפיו יהיה על מיופה הכוח להוכיח כי רכש זכויות אחרות עבור הממנה בדירה חלופית, בבית אבות או במוסד סיעודי או שיקומי מתאים. למשל, ניתן לדרוש כי תירשם הערה בדבר כניסתו של ייפוי הכוח לתוקף במירשם (הכוונה: לשכת רישום מקרקעין, מינהל מקרקעי ישראל, חברה משכנת וכיו"ב). כך, על מנת לשעבד או למכור נכס שעליו רשומה הערה, יהיה על מיופה הכוח להראות הערה רשומה על נכס אחר שייעודו מגורים. וכן, ניתן לדרוש ממיופה הכוח לדווח באופן מקוון לאפוטרופוס הכללי ולגורמי פיקוח אפקטיביים נוספים בדבר 'שחלוף' מקום מגוריו של הממנה, עפ"י לשון ההסמכה ולצורך העברתו למקום מגורים חדש, שיתאים לצרכיו.
עד שיבוצע תיקון כאמור, מן הראוי להזהיר את ציבור הפונים המבקשים לערוך ייפוי כוח מתמשך, בדבר מגבלות החוק הקיימות.
