לפני כ- 3 שנים, בעקבות כניסתו לתוקף של החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014 כתבתי על כך שקיבלנו "חלון הזדמנויות" לשינוי חברתי בסכסוכי פרידה וגירושין בישראל. אותו חוק, שנתפש אז בעיני מרבית הקולגות שלי (חלקם התאגדו והגישו בג"ץ נגד החוק) – מהפכני והרסני, הפך להיות – ככל שנקפו הימים – בר-קיימא ואפשרי.

כתבתי אז, כי היתרון הבולט של החוק החדש, שנכנס לתוקף במעמד של הוראת שעה זמנית – הוא עצם ההכרה בכך שסכסוך בין בני זוג, על-פי רוב, דורש סיוע רגשי ואף טיפולי. וכי תכלית החוק: "לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד" – הינה מבורכת.

במשך שנים בישראל, צד שביקש לפרק את הקשר פנה לעורך דין וקיבל ייעוץ משפטי לפתוח בהליך באופן מיידי ! תביעות (בענייני: חלוקת רכוש, מזונות, משמורת וגט) וביחד עימן בדרך כלל אף בקשות לצווים זמניים (כגון: עיקול כספים ונכסים) שוגרו ללא דיחוי. מירוץ הסמכויות בין הערכאה האזרחית – בתי המשפט לענייני משפחה לבין הערכאה הדתית – בתי הדין, הגביר עוד את המתח, את תחושת האחריות על כתפי עורכי הדין, ובכך תרם מניה וביה להסלמת הסכסוך, מ-day one !

בעקבות החוק 'להסדר התדיינויות', מחויב צד המבקש להתחיל הליך משפטי לפתוח תיק "בקשה ליישוב סכסוך" בלבד, בשלב הראשון (זאת, למעט כאשר נדרשים סעדים בעניינים המוגדרים בחוק כ'דחופים'); מזכירות בית המשפט או בית הדין הדתי מפנה מיד את הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט/בית הדין, לפגישת מהו"ת. בפגישת המהו"ת נפגשים בני הזוג המצויים במשבר עם עו"ס. וכך – בסיוע של גורמים טיפוליים, מתבצע איבחון ראשוני, האם הקונפליקט מתאים לניהול בדרך של שיח ומו"מ, מתוך הכרה באינטרסים המשותפים, או שמא ראוי להכרעה בידי גורם שיפוטי.

הגדולה של החוק, היא ה- STOP שהוא מייצר. שני צדדים שנתונים במשבר ולעיתים בעין הסערה, מחויבים לשבת באותו חדר ולדבר. ואם הם גם מצליחים, אז גם – להקשיב. או אז, הם שומעים – שגם אם אכן ייפרדו, ממתינים להם אתגרים משותפים למעשה למשך כל חייהם. כי הילדים המשותפים ממשיכים להיות ילדיהם, למשך כל חייהם. כי טובת אותם ילדים תמשיך להיות בראש מעייני שניהם, למשך כל חייהם. וכי אינטרס משותף זה, שהם עצמם 'בראו' והביאו לעולם – מחייב אותם, לכל הפחות, להמשיך ולהידבר ביניהם, ואף להגיע, מתוך כבוד הדדי אלמנטרי, לעמק השווה, כדי לדאוג לילדים, לגדלם, לתאם את דרכי הטיפול בהם ולהבטיח את שלומם.

בחוברת מס' 167 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פורסם מחקר של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל בשיתוף עם משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים באשר לתוצאותיו של החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.  על פי המחקר שנערך ופורסם בראשית 2019:

• 58%  מהמשפחות סיימו את הסכסוך המשפטי תוך שלושה חודשים לרוב בהסכמה;
• 49%  מהמשפחות לא הגישו תביעה לערכאה משפטית;
• 40%  דווחו על הפחתת עוצמת העימות במשפחה.

המחקר קובע: צורך חד-משמעי בהמשך כינון החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה.

או במלים אחרות: מדובר במהפכה של ממש בעולם סכסוכי הגירושין !

חשוב לסייג ולומר, שכמו בכל פרקטיקה, ישנן מגבלות של תקציב, של כוח אדם ושל זמן. עם כל הרצון הטוב של גורמי המקצוע ביחידת הסיוע, גם הם נתונים תחת עומס כבד, ואולי אף שחיקה – וייתכן שמי מקוראי מאמר זה ילין כי פגישת המהו"ת שלו היתה לא מהותית ולא מוצלחת. ועדיין, ראוי להשקיע ולשפר, לתקצב ולייעל. כי מתן ההזדמנות לצדדים להידברות היא יקרה מפז. ובראיית ה'דלתות מסתובבות' – מי שנכנס בדרכי עולם השיח והגישור, לא יוכל לדעת לעולם מה היה קורה אילו היה חוטף קודם כל תביעה מלאת האשמות עם עיקולים בחשבון הבנק.

באופן לא מקרי, בד בבד עם יישום החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, הפך מקצוע הגישור, וגישור לגירושין בפרט – ליותר נפוץ ופופולרי. נפתחו קורסים להכשרת מגשרים (עם התמחות במשפחה) ופרקטיקות למתן כלים כדי לסייע לבני זוג 'לפרק את החבילה' בהסכמה ובדרכי נועם.

אכן גלום בכך הישג גדול לעולם הגישור והפישור ביחס לעולם 'האכזר' של הליטיגציה המשפטית, שבו יוצאת כל ה'כביסה המלוכלכת' להכרעת שופט או שופטת אשר חורצים גורלות של משפחות ועתידם של ילדים. בראייה שלי, על כתפי המגשר אחריות רחבה להיות הגון ומוסרי כלפי הצדדים. ובמיוחד כאשר ברור וגלוי לעיניו כי מאזן הכוחות ביניהם אינו שקול. וכי יש מי שידו על העליונה.

אני אנצל את ההזדמנות ואביע את החזון לצעד הבא הנדרש, ובעיניי הוא בבחינת צו השעה הנוכחי.

הברכות המסורתיות (מהעולם היהודי) שנהוג לאחל לזוג טרי הינן: "שתזכו להקים בית נאמן בישראל" ו"בנין עדי עד." ואילו כיום בישראל, אחוזי הגירושין כל כך גבוהים, ומערכת הגירושין יעילה משומנת ואפילו 'זולה'.

אולם, לא ייתכן כי בכל טקס נישואין נישיר מבט אל החתן והכלה המתרגשים תחת החופה, ונהמר…?! שהרי יש להם סיכוי של 50-50 להתחיל ואף להישאר נשואים זה לזו. לא ייתכן שלילד יהיו במקום שני הורים, ארבעה ולפעמים שישה ושמונה 'הורים' שנלחמים על הסדרי קשר עימם.

עלינו להודות בינינו לבין עצמנו, כי משהו השתבש. במקום סלוגן יפה שיצא הודות לחוק הניסיוני – "מתגשרים" (דהיינו, מפרקים את הזוגיות בדרך של גישור והסכם, ולאו סכסוך משפטי). אני אאחל לנו להיות: "מתרגשים" בתוך המשפחה, בתוך הזוגיות, בבית. השלום מתחיל בתוכי, ביני לבין עצמי, ביני לבין מי שבחרתי להיות לי לאיש/ה, השלום מתחיל בבית פנימה.

בשלב זה, הוארך התוקף של הוראת השעה, עד ליום 1/1/2020, וזאת בהתאם לסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת. מדובר בהארכה אוטומטית נוכח תקופת הבחירות במדינה, שהפכה אף היא להיות מעין 'הוראת שעה'. מן הראוי יהיה לדון ולהכריע על הארכת תוקפו של החוק, ולהכיר בשינוי המבורך שהשיג, מתוך שיקול דעת נקי וענייני, שכן מדובר בהוראת חוק חשובה ממעלה ראשונה.

מתוך הכרה עמוקה בערך המשפחה בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו, אני קוראת למחוקק, אך גם לקולגות ולעמיתים: שופטים, עורכי דין, עו"סים, יועצי זוגיות, מאמנים ומטפלים – להחזיר את המהו"ת. לעזור לפונים אליכם לכוון את הזרקור לאינטרסים המשותפים, לחוזקות, לילדים. לשאת מבט אל מעבר לאופק. להזכיר להם ולנו, שכולנו חווים משברים, ומתגברים. כולנו הולכים דרך, ולומדים. להזכיר שעל מנת "לבנות" – נדרשים מאמץ, מחשבה ואורך רוח, ואילו "לפרק" זה קל, קל עד בלתי נסבל. להחזיר את האמון ללב פנימה כדי שנוכל לחזור ולהאמין בחשיבות של "משפחה".

אורית דוברובסקי יעקבסון, עו"ד