עילת ה"חיים בעוולה", כשמה, הכירה מאז ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ (ניתן ביום 18.2.86, פורסם בנבו) בזכותו של הילד הפגוע לתבוע בגין החיים עצמם. בפסק הדין נחלקו השופטים האם החיים במום כשלעצמם מקימים זכאות לפיצוי או שמא רק מצב בו ניתן לומר כי טוב מות היילוד מחייו מזכה בפיצוי כאמור.

עילת ה"הולדה בעוולה" מנגד, מכירה בזכאותם של ההורים לתבוע בגין נזקיהם כתוצאה מלידת ילדם הפגוע. כאן, אין חייו של הילד עצמו נתפשים כנזק ומשכך מעוררת עילה זו פחות דילמות אתיות, אלא שבשל היות הזכות קנויה להורים-הבגירים, להבדיל מזו של הילד, חלים על תביעה מסוג זה דיני ההתיישנות הרגילים ללא סייגים המאריכים את מירוץ ההתיישנות.

בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית (ניתן ביום 28.5.12, פורסם בנבו) ביטלו שבעת שופטי ההרכב את עילת התביעה של היילוד, עילת ה"חיים בעוולה", אשר עמדה על מכונה במשך עשרים וחמש שנים – מאז ההלכה הפסוקה בפרשת זייצוב.

סביב הכרעה זו, לבד מתוצאותיה והשלכותיה הישירות על שומת הנזק והמתודות שבונה בית המשפט על מנת לזעזעה מה שפחות, חגות תוצאות לוואי משמעותיות ביותר, שהעיקרית ביניהן, הינה קיצור תקופת ההתיישנות מפרק זמן בן 25 שנה (7 שנים מיום הגיעו של הקטין לגיל 18) לתקופה בת 7 שנים בלבד.

יש לציין ולומר כי לגבי חלק מהמקרים נקבעה בפסק דין המר הוראת מעבר, לפיה בהליכים שהיו תלויים ועומדים במועד מתן פסה"ד, ואשר בגדרם הוגשה במועד תביעת יילוד יחד עם תביעת הוריו – תמשיך להתברר רק תביעת ההורים – "הולדה בעוולה". בנוסף, נקבע בהוראת המעבר, כי על תביעות בהן הוגשה תביעת יילוד, אולם לא הוגשה בד בבד תביעה של הוריו, ואשר בעת מתן פסק הדין היו תלויות ועומדות, לא תחול הלכת המר – כלומר תביעת היילוד תתברר בהתאם להלכה בעניין זייצוב –  לפי עילת ה"חיים בעוולה".

אמנם, כבוד השופט רובינשטיין מוסיף ומציע כי תחולת תוצאות פסה"ד תעוכב קמעה. השופט רובינשטיין מציע כי תביעותיהם של יילודים שהוריהם קפאו על שמריהם וטרם הגישו תביעתם ולהוותם כבר חלפו 7 שנות ההתיישנות, תוגשנה בתוך שנה מיום מתן פסק הדין – לשון אחר, לשיטתו של השופט רובינשטיין יש להעניק לניזוקים (היילודים והוריהם – מיטיבי נזקיהם) שנת חסד.

כבוד השופטת (כתוארה אז) מרים נאור ציינה בפסק דינה הקצר כי אין היא רואה לנכון להכריע בסוגיה זו של קיצור ההתיישנות וכי היא סבורה שיש לחצות את הגשרים רק לכשיתעורר הצורך, ואכן, תוך זמן קצר ניעור הצורך.

בפסק הדין ברע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (ניתן ביום 28.4.13, פורסם בנבו) נדרש ביהמ"ש העליון לאותם "מקרים מעורבים" בהם עובר למועד מתן פסה"ד בעניין המר הוגשו תביעות של קטינים (שהלכת המר שמטה את עילתם) יחד עם הוריהם, אלא שזו של האחרונים כבר התיישנה (הם הסתמכו על הלכת זייצוב אשר אפשרה לקטין ולמיטיבי נזקיו להגיש את תובענתם עד הגיעו של היילוד לגיל 25).

כב' השופט זילברטל סוקר את האפשרות לפיה, בניגוד למושכלות היסוד, לא תהא תחולה רטרוספקטיבית מוחלטת להלכה בדיני נזיקין (רע"א 8925/04 סולל בונה). הוא קובע בפסקה 6 לפסק דינו כי בפרשת המר ביהמ"ש היה ער לפרובלמטיות ובהוראת המעבר שקבע "הכיר בכך שבמקרה דנא התחולה הרטרוספקטיבית של ביטול עילת "חיים בעוולה" אינה מוחלטת, אלא שיש מקרים שמוחרגים מן הכלל של תחולה רטרוספקטיבית." כב' השופט זילברטל מסכם וקובע כי מקרה זה נמנה "על המקרים בהם שיקולי צדק ואינטרס ההסתמכות מנחים לחרוג מכלל התחולה הרטרוספקטיבית."

בפסקה 9 לפסק דינו קובע השופט זילברטל את הדברים המפורשים הבאים:

"…לא יתכן שילוד אשר הגיש תביעה על בסיס הלכת זייצוב ושהוריו אף הם הגישו תביעה, אך זו הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות (אך בהתאם לקבוע בהלכת זייצוב – כמיטיבים), ימצא עצמו ללא סעד לעומת חברו שפעל כמותו, רק ללא תביעת הוריו. לא יעלה על הדעת מצב אבסורדי בו ילוד מוצא עצמו ללא סעד רק משום שהוריו הגישו תביעה (שהתיישנה) יחד עימו, וילוד שהגיש תביעתו בלעדיהם – לא. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים עת נשענו ההורים על הדין כפי שנקבע בהלכת זייצוב."

ומסכם:

"תכלית הפסיקה, שיקולי צדק, שיקולי מדיניות משפטית, הסתמכות הצדדים וההיגיון הבריא – מורים כולם כי יש להחיל דין שווה בין "המקרים המעורבים" לבין המקרים עליהם הוחלה הוראת המעבר מפורשות בפסק הדין בעניין המר."

בחלק האחרון של פסק הדין מסביר ביהמ"ש מדוע אין בהוראת המעבר של פס"ד המר כדי ליצור "הסדר שלילי" הנועד להדוף על הסף את המקרים אליהם לא התייחס ביהמ"ש  בהוראת המעבר, ונקבע כי באותם מ"קרים מעורבים" תמשיך ותעמוד הלכת זייצוב והתיק יידון לפי עילת ה"חיים בעוולה".

לא חלף זמן רב ובמסגרת רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' פלוני (ניתן ביום 28.8.14, פורסם בנבו) התגלגלו לפתחו של ביהמ"ש העליון שני מקרים  בהם "לא הוגשה תביעת הורים במהלך שבע השנים הראשונות לחיי הילוד, וזאת בשל הסתמכות נטענת על האפשרות להגשת תביעת ילוד בעתיד, על-פי הלכת זייצוב. דא עקא, לאחר פסק הדין בעניין המר נשללה האפשרות להגשת תביעת ילוד, ולכן מבקשים ההורים עתה להגיש תביעה מטעמם בגין "הולדה בעוולה", על-אף חלוף תקופת ההתיישנות, אשר חלפה עוד לפני מתן פסק הדין בעניין המר." (שם, פסקה 2).

בפסק הדין, הניתן אף הוא מפי כב' השופט זילברטל, נערך שוב דיון במוחלטות התחולה הרטרוספקטיבית של הלכות ובאפשרות לחרוג ממנה כפי שנעשה בדנ"א 1595/06 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה (ניתן ביום 21.3.13, פורסם בנבו), ונקבע כי עבור משפחות שלא הגישו תביעתן במהלך שבע שנות חייו הראשונות של היילוד תהיה תחולה פרוספקטיבית להלכת המר.

בפסקה 13 לפסק דינו קובע השופט זילברטל:

"… לטעמי ראוי להחיל את הוראת המעבר גם על מקרים בהם תביעות הורים התיישנו לפני שניתן פסק הדין בעניין המר, כך שחרף האמור בפסק הדין, תוותר במקרים אלה על כנה האפשרות להגשת תביעת ילוד למשך זמן קצוב, כהוראת מעבר."

פרק הזמן אשר נקבע להגשת תביעת יילוד אשר תביעת הוריו התיישנה בטרם באה לעולם ההלכה בעניין המר הינו שנה אחת מיום מתן פסה"ד (28.8.14).

זמן קצר לאחר מכן בא לעולם פסק הדין ברע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (ניתן ביום 28.12.14, פורסם בנבו). בפרשת פלונית נדון מקרה בו בעת ביטול עילת ה"חיים בעוולה" (28.5.12 – יום מתן פס"ד המר) לא הוגשה כל תביעה מטעם ההורים או היילוד (כמו בפרשת הסהר האדום), אך בשונה מפרשת הסהר האדום, עדיין ניתן היה להגיש את תביעת ההורים שכן זו טרם התיישנה, אולם חרף כך תביעתם לא הוגשה לפני שהתיישנה אלא רק לאחר מכן (במועד סמוך יחסית לאחר מתן הלכת המר), מהטעם, כך לדבריהם, שלא היה סיפק בידם להתארגן במהלך שהות כה קצרה. ביהמ"ש העליון קבע כי דין זהה יהא כאשר תביעת ההורים התיישנה עובר לקביעת הלכת המר, וכאשר התביעה התיישנה אחריה, אלא שלהורים-התובעים לא הייתה שהות מספקת להיערך להגשת התביעה לפני מועד ההתיישנות. כפי שבמקרה הראשון ניתנה ליילוד הזכות לתבוע מכוח עילת ה"חיים בעוולה" (הלכת הסהר האדום), הוא הדין יהיה במקרה השני. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי פרק הזמן הסביר לצורך התארגנות עומד על שנה, ולפיכך, להורים-תובעים שתביעתם התיישנה במהלך פרק הזמן של 12 חודשים מיום שניתן פס"ד המר לא הייתה שהות מספקת, ולכן היילוד יוכל להגיש את תובענתו בעילת "חיים בעוולה" עד המועד שנקבע בהלכת הסהר האדום, קרי עד יום 28.8.15.

דומה היה שעם מתן הפסק בפרשת פלונית הנ"ל תם ונשלם מקצה הארכות המועד של תחולת הלכת המר, ויום 28.8.15 יהיה המועד האחרון בהחלט בו תוכלנה להיות מוגשות תביעות בהתאם להלכת זייצוב, והמצב היה כדלהן           ;

• יילוד שתובענתו הייתה תלויה ועומדת ללא תובענת הוריו לפני מתן פס"ד המר – זו תמשיך להתברר בהתאם להלכת זייצוב – "חיים בעוולה" (בהתאם להוראת המעבר בעניין המר).
• יילוד שתובענתו הייתה תלויה ועומדת יחד עם תובענת הוריו (הוגשה במועד) לפני מתן פס"ד המר – זו תמשיך להתברר בהתאם להלכת המר – "הולדה בעוולה" (בהתאם להוראת המעבר בעניין המר).
• יילוד שתובענתו הייתה תלויה ועומדת יחד עם תובענת הוריו (שהתיישנה) לפני מתן פסק דין המר – זו תמשיך להתברר בהתאם להלכת זייצוב (בהתאם להלכת זאבי).
• הורים שתובענתם לא הייתה תלויה ועומדת (וגם לא תביעת היילוד) לפני מתן פסק דין המר, אלא שתובענתם התיישנה עובר למתן ההלכה בעניין המר – תעמוד ליילוד הזכות להגיש תביעה שתתברר בהתאם להלכת זייצוב (בהתאם להלכת הסהר האדום).
• הורים שתובענתם התיישנה עד יום 28.5.13 (שנה ממועד מתן פס"ד המר), יוכל היילוד להגיש את תביעתו עד יום 28.8.15, וזו תתברר לפי הלכת זייצוב (בהתאם להלכת פלונית).

ואולם, ברע"א 4288/15 מכבי ואח' נ' פלוני ואח' (ניתן ביום 28.8.16, פורסם בנבו) באו בשערי ביהמ"ש העליון שלושה מקרים בהם התיישנו תביעותיהם של ההורים זמן קצר אחר חלוף שנה ממועד הגחתה של הלכת המר לאוויר העולם. נשאלה השאלה האם פרשנות פס"ד פלונית מובילה לכך שביהמ"ש העליון קבע כלל מוחלט לפיו "היילוד אינו יכול להגיש תביעה כאשר תביעת הוריו התיישנה יותר משנה לאחר קביעת הלכת המר".

כב' השופט הנדל, אשר כותב את הפסק העיקרי מתווה שלוש דרכים בהן ניתן לילך.

לאחר דיון ארוך ומפותל, הסוקר, בין היתר, את הפסיקה שניתנה בעקבות הלכת המר ומציג מבט משווה מהמשפט האמריקאי, מגיע השופט הנדל לתוצאה לפיה יש ליתן אורכה נוספת להורים אשר תביעתם התיישנה לאחר חלוף שנה מיום מתן פסה"ד בעניין המר.

השופט הנדל מצטט בהסכמה – "אם לא בפרטים אז במהות ובתכלית"  – משלוש הפרשות שנדונו לעיל (זאבי, הסהר האדום ופלונית) בכולן נקבע כי באופן כזה או אחר כי אין לקבל את "שלילת האפשרות של הילוד והוריו לקבל סעד, רק בשל השינוי במצב המשפטי הנוהג, כאשר לא ניתן לניזוקים אשר הסתמכו על ההלכה שנקבעה בעניין זייצוב זמן 'התאקלמות' למצב המשפטי החדש…"

התוצאה האופרטיבית של פסק הדין (שם, בפסקה 18):

"אם תביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.2015, כי אז יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של "חיים בעוולה" עד לתאריך 31.12.2017, בכפוף לכך שתביעתו לא התיישנה כשלעצמה.

כב' השופט דנציגר מצטרף לדעתו כנגד דעתו החולקת של כב' השופט רובינשטיין, אשר סבור כי אין להרחיב עוד את היריעה.

בפסיקתו הקים ביהמ"ש העליון לתחייה את עילת התביעה של "החיים בעוולה" לפרק זמן נוסף.

האמור לעיל אינו מהווה חוות דעת משפטית ו/או ייעוץ משפטי ואינו מתיימר להיות כזה. בכל מקרה ומקרה על הקורא/ת לפנות ולהיוועץ עם עו"ד מתאים לפי נסיבות העניין.