שאלת המשמורת והסדרי הראייה, מבחינה משפטית, היא שאלה עקרונית אחת פשוטה. בית המשפט בוחן ומחליט : מהי "טובת הילד" ?
כמובן, שהכרעה בשאלה (כביכול) 'פשוטה' זו- ואפילו מקום שכל העובדות לאשורן הובאו והן מונחות בפני בית המשפט– הינה שאלה הרת גורל. שאלה של דיני נפשות ממש.
והרי – מי עלי אדמות הוא הגורם המתאים ביותר להבין ולהכריע מהי טובת התינוק, הילד או הנערה אם לא הוריהם שלהם ?! אלא שההורים נתונים בסכסוך. הם נלחמים זה בזו. ולעיתים האש יוקדת, וכל האמצעים נדמים כשרים, עד כדי פגיעה (מבלי משים ?!) בילדים.
הסמכות להכריע בסכסוכי משמורת והסדרי ראייה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה; ובמקרים מסוימים נתונה הסמכות לבית הדין הרבני, במידה והסוגיה נכרכה כדין לתביעת הגט.
השאלה מהי טובת הילד, בפרספקטיבה השיפוטית, כורכת בחובה שאלות רבות הדורשות בירור. לעיתים שאלת החינוך המיטיב ביותר עבור אותו ילד; למשל: חינוך חילוני או דתי. לעיתים שאלת מקום מגוריו העיקרי; למשל, במקרה שההורים מתפצלים ומי מהם עובר לעיר אחרת, או במקרים הקשים באמת – שהורה מהגר למדינה אחרת. ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהשופט או השופטת היושבים על המדוכה נאלצים לשמוע לגביהן תשובות סותרות, שכן כל הורה מקצין את עמדתו, ומביא את טובי העדים והמומחים במטרה לשכנע בצדקת דרכו.
לעיתים, כאשר מדובר בנער או נערה מתבגרים, הגיל משחק תפקיד. ואז, מרכז הכובד עובר לשאלת "זכויות הילד". לא מדובר בסמנטיקה משפטית, אלא בענין מהותי, שזכה לכתיבה אקדמית ולעיגון ב'אמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד'. שהרי לא ניתן להעלות על הדעת, שבית המשפט או אף ההורים הנצים יקבעו לנערה בת שש עשרה באיזה ימים היא שוהה אצל מי מההורים, מבלי לשמוע את דעתה ולתת משקל לרצונותיה.
למעשה, לבית המשפט המוסמך אין כלים של ממש, בשבתו על כס השיפוט, על מנת לחרוץ גורלות בשאלת המשמורת או הסדרי הראיה.
הגורם המקצועי ש'יוצא לשטח', בודק את העובדות ומביא המלצתו בפני בית המשפט – הוא לשכת הרווחה. פקידות סעד, שהוסמכו לתפקיד הן אלו שהשאלה באמת מונחת על כתפיהן. והן מקדישות את הזמן (לצערנו, המשאבים בלשכות הרווחה מאוד מאוד מצומצמים!) כדי לראיין כל הורה, כדי להיפגש עם ילדים שמסוגלים להביע דעתם, כדי לשוחח עם המורות, הגננות, הגורמים שטיפלו במשפחה וכיו"ב. הן אלו שהלכה למעשה בוחנות: איך מתפקדים האב והאם; האם האב מסוגל להלין בדירה החדשה ששכר את הילדים; האם המורה תומכת בהחלטה להעביר את הילד לבית ספר אחר; מה מרכז החיים של הילד מבחינת בני משפחה, חברים, ומחוזות הילדות אליהם הורגל; שאלות של צרכים מיוחדים של כל ילד, ועוד שאלות רבות וחשובות.
בית המשפט מקבל 'תסקיר' חתום על-ידי פקידת הסעד. ולצדדים יש זכות להביע הסתייגות או אף לזמן אותה לחקירה. ישנם מקרים בהם מי מן הצדדים משכנע את בית המשפט כי שאלה נוספת עומדת על הפרק, והיא שאלת: "מסוגלות הורית". בית המשפט מוסמך להורות לצדדים להיבדק על-ידי גורמים טיפוליים מומחים שיבחנו את השאלה ויגישו את חוות דעתם. בסופו של דבר, בית המשפט יחליט לקבל, לשנות או שמא לדחות את המלצות הגורמים המקצועיים.
אם ירדתם לסוף דעתי, והצלחתם לעקוב ולדמיין את המבוך המפותל, המשׂתרג אל תוך נימי הנשמה בתיקי משמורת והסדרי ראייה – אני מניחה שהבנתם, שגם בנושא זה, ואולי בעיקר בו, חייבים לפעול בתבונה וברגישות. ואם כן ניתן לגשר, לקבל טיפול, הדרכה או כל עזרה אחרת ולהגיע להסכמות – מה טוב.