החיים הם דינמיים. קיימים מקרים בהם מנוח או מנוחה מותירים אחריהם נכסים כאן בארץ, כגון: דירה, מיטלטלין, זכויות פיננסיות בבנק ועוד; וזאת, אף אם מרכז חייהם הינו במדינה אחרת. על-פי רוב גם באותה מדינה יוותרו נכסים נוספים שהיו בבעלותם, אחרי לכתם.

כיצד ניתן לממש את הזכויות בנכסים אשר בישראל?

חוק הירושה, התשכ"ה-1965 מתווה את הכללים למימוש נכסי העיזבון. השאלה הראשונה עליה משיב החוק, היא שאלת הסמכות. היינו: האם בית משפט בישראל מוסמך, כלל ועיקר, לדון בירושתו של אדם, שלצורך הדוגמה היה בשעת מותו תושב מדינת קליפורניה?

החוק מכיר בעקרון העל של "דין המושב" (מלשון 'תושבות'). דהיינו, גם אם הנפטר היה אזרח ישראלי, או שמא נפטר בישראל, על מנת שבית משפט בישראל יהיה מוסמך לדון בעיזבון, עפ"י סע' 136 לחוק הירושה יש להוכיח אחד משניים: כי מקום מושבו – מרכז חייו של הנפטר – היה בעת מותו בישראל, או כי המנוח הותיר נכסים כלשהם בישראל.

לעיתים במסגרת סכסוך או קונפליקט בין יורשים פוטנציאליים, עשוי יורש פלוני להגיש בקשה בבית משפט בישראל, ואילו יורש אלמוני, מחמת שיקולי תועלת שונים, עשוי לרוץ ולהגיש בקשה מקבילה בבית משפט במדינה אחרת.

במקרה כזה, אלמוני עשוי לטעון טענת "פורום לא נאות", כי מירב הזיקות של הנפטר הן (לצורך הדוגמא) למדינת קליפורניה, ולכן בית משפט ישראלי אינו פורום נאות לדון ולהכריע בשאלות הקשורות לעיזבונו. כדי לקבוע איזהו "הפורום הטבעי" לדון בתובענה יש לקבוע לאיזה מדינה מירב הזיקות לעניין.

כך למשל בענין רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בעמ נ' SAUDE S/C LTDA, תק-על 2003(2), 3342(06/07/2003) – קיבל בית המשפט העליון טענת פורום לא נאות, וקבע כי- רובן המכריע של הזיקות הדומיננטיות קושרות את התובענה לברזיל דווקא. שם דובר בתביעה חוזית ולא בעניני ירושה. ונקבע, כי התובעות היו תושבות ברזיל, החוזים נכרתו בברזיל, עניינם של החוזים בביצוע חיובים בברזיל , הדין החל הוא הדין הברזילאי וכיו"ב. הזיקה היחידה שקשרה את העניין לישראל, הייתה היות הנתבעות – תושבות ישראל. לפיכך נקבע שה"פורום הטבעי" לדון בתובענה הוא בית-המשפט בברזיל לאור ציפיות הצדדים, ואף בשל הקושי בניהול התדיינות שכזו בארץ.

לדעת כב' השופטת נאור (כתוארה אז) בפסק דין מאוחר יותר – נתבע הטוען כי הפורום בישראל איננו פורום נאות נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית משפט זר 'קנה' אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב"תחרות" שבין בית המשפט בישראל לבין בית המשפט הזר ידו של בית המשפט הזר על העליונה והוא הפורום הנאות. על הטוען טענת פורום בלתי נאות לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר. פסילת הפורום הלא נאות אינה מופעלת כדבר שבשגרה, היא מופעלת רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון ביחס לפורום האלטרנטיבי (ע"א 3299/06  רוני יובינר נ' נטע-לי סקלאר ואח', תק-על 2009(2), 629 (26/04/2009).

אם צלחנו את שאלת סמכות השיפוט, לא די בכך כדי להחיל את דיני הירושה הישראליים (דווקא) על עזבון המנוח. איזה דין יחול אם כן? שאלה זו, המכונה שאלת ברירת הדין – אף היא מוסדרת באמצעות עקרון התושבות. דהיינו, הכלל הוא כי הכרעה בשאלות הקשורות לנכסי העיזבון תוכרע, לאו דווקא על-פי הדין הישראלי, כי אם עפ"י דין המושב של המוריש, בשעת מותו (סע' 137 לחוק הירושה). לפי הדוגמה בה נקטנו, במקרה זה יהיה על היורשים להגיש לבית המשפט בישראל חוות דעת של משפטן מומחה למשפט במדינת קליפורניה, על מנת להוכיח מה הדין החל על נכסי העזבון או שמא על צוואת המנוח, ככל שהותיר אחריו צוואה.

לעקרון הזה של החלת דין התושבות של המנוח בשעת מותו, קובע החוק מספר חריגים. למשל, עפ"י סע' 138 – על נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד, יחול דין מקום הימצאם. בענין ע"א 598/85  מסתורה כהנא נ' מאיר כהנא ואח', פד מד(3), 473- דן בית המשפט העליון בפרשנות הסעיף, במקרה בו נפטר שהיה תושב ישראלי בעת מותו, הותיר נכסים בצרפת.

בית המשפט חזר על העקרון, שלפיו על הירושה, ככלל, יחול דין אחד, והוא דין מקום המושב; אולם, על נכסים מסוימים, המהווים חלק מן הירושה והעונים לדרישת סעיף 138, יחול דין אחר, והוא – דין מקום הימצאם. יכול איפוא, שקיומה של צוואה יחייב את בית המשפט להחיל על חלק מנכסי הירושה דין אחד, ועל חלק אחר דין אחר.

באותו ענין, נדרש בית המשפט להכריע האם חל הדין הישראלי או הדין הצרפתי. כאשר, לפי שיטת המשפט הנהוגה בארץ נהנה המצווה מחופש ציווי מוחלט; רשאי הוא לצוות את רכושו למי שהוא רוצה ואין החוק מטיל עליו מגבלות. לא כן בצרפת. החוק הצרפתי מגן על ילדי המנוח באמצעות שיריון לטובתם של חלק מנכסי העזבון, באופן כזה שהמצווה חופשי לצוות בצוואתו רק את הנכסים הנותרים בלבד.

המנוח, שהיה תושב ישראל, ציווה בצוואה שערך את כל רכושו לאשתו. ואילו בניו, שנולדו לו מנישואין קודמים – התנגדו, בטענה כי יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 138 שלפיו חל הדין הצרפתי על הרכוש שנמצא בצרפת.

על סמך פרשנות סעיף 138 קבע בית המשפט, כי הדין הצרפתי אינו שולל מכל וכל תחולת דין אחר (הדין הישראלי במקרה זה) על נכסים שהותיר המנוח בצרפת. ולכן, דחה בית המשפט את הטענה כי הדין הצרפתי משריין 3/4 מנכסי המנוח לטובת ילדיו, והחיל את הוראות המנוח לפי הצוואה.

חידוד מעניין נוסף נוגע לדיון בתוקפה של צוואה. נניח שמוגשת צוואת תושב קליפורניה לבית משפט בישראל. שאלה מקדמית שתיבחן היא – האם הצוואה תקפה מבחינת ה'צורה' בה נערכה. סעיף 140(א) לחוק הירושה בישראל הינו סעיף רחב, הקובע: "(א) צוואה כשרה מבחינת צורתה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, לפי דין מקום עשייתה, לפי דין מקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל או לפי דין אזרחותו של המצווה בשעת עשייתה או בשעת מותו, ובמידה שהצוואה נוגעת למקרקעין – גם לפי דין מקום  הימצאם".

בענין ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות ואח' נ' זוהיר ברגות-נצרת ואח', תק-על 2006(4), 44 (04/10/2006) נפסק – שהואיל והמנוחה הייתה אזרחית ותושבת ארגנטינה שם היה מרכז חייה, חל על ירושתה דין ארגנטינה. יחד עם זאת, החלת הדין הארגנטינאי אין משמעותה שיש לבחון את הצוואה שנערכה בעל-פה בהתאם לדין ארגנטינה בלבד. סעיף 140(א) לחוק הירושה מגמתו, ככל האפשר, שלא לפסול צוואה המבטאת רצון נפטר בגלל פגם טכני בצורת עשייתה. הדין הישראלי מכיר בצוואת שכיב מרע הנעשית בעל-פה (סעיף 23 לחוק הירושה). וכך, יצא כי באותו מקרה קבע בית המשפט, כי ניתן להכיר בצוואת המנוחה לפי הדין הישראלי, אעפ"י שהדין החל על הירושה – דין ארגנטינה – כלל אינו מכיר בצוואה שבעל-פה.

האמור אינו מהווה חוות דעת משפטית או תחליף לייעוץ משפטי פרטני.