לפני שבוע, ב- 17/7/16, נכנס לתוקף חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014; חלון הזדמנויות (שיהיה פתוח ל- 3 שנים) אשר יסודו בממשלה ובבית המחוקקים; החזון אשר בבסיס החוק – כפי שנכתב בסעיף המטרה, הינו: "לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד".

על-פי החוק והתקנות שהותקנו לביצועו – המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי, יגיש תחילה לערכאה השיפוטית "בקשה ליישוב סכסוך". במקרה כזה, מזכירות בית המשפט או בית הדין הדתי תפנה מיד את הצדדים ליחידת הסיוע, לפגישת מהו"ת שתכליתה להכיר את הצדדים ולעמוד על טיב הסכסוך ביניהם; כאשר, באמצעות אבחון ראשוני יתברר האם הקונפליקט מתאים לניהול בדרך של שיח ומו"מ, מתוך הכרה באינטרסים המשותפים, או שמא ראוי להכרעה בידי גורם שיפוטי.

המתנה שמעניקה המדינה לצדדים היא 'עזרה ראשונה' שמוגשת באמצעות גורמים מקצועיים מיחידת הסיוע, ובכללם – גורמי טיפול כגון: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וכן עורכי דין. השכילו הצדדים להסתייע ולאפשר שיח והידברות – הם יופנו להליך גישור, ובלווי של יעוץ משפטי – ככל שיעמדו בצירים ובלחצים יביאו לעולם "הסכם"; ולא פחות חשוב מכך, יבראו, עקב בצד אגודל, בסיס גם לעתיד לבוא, לאחר הפרידה, לפתרון מחלוקות נוספות שעלולות לצוץ בהקשר של הטיפול בילדים, תשלום המזונות, עניינים רכושיים ועוד.

נשאלת השאלה, האם השינוי החברתי שהחוק מבקש לחולל ייסוג בפני הכלל "אין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה"? האם הליך הידברות, מו"מ או גישור יוכלו באמת להתאים לכל זוג שעלה על שרטון, או "גבה טורא ביניהו"? והאם עיכוב ההליכים שגוזר החוק (ועשוי להימשך אף עד 100 ימים) על כל סכסוך באשר הוא יסייע להנמיך את הלהבות או לעתים יוביל לניצול לרעה ואף להתנהגות פוגענית בידי צד לסכסוך, בתקופת הביניים שבה ערכאות שיפוטיות מנועות מלהושיט סעד? ימים יגידו.

כך או כך, החוק אינו נותן מזור לסוגיית 'מירוץ הסמכויות', וגם לאחר כניסתו לתוקף יכול הצד היוזם 'לזגזג' ולהגיש בקשות לסעדים זמניים או דחופים לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי, כראות עיניו. בסופו של דבר נתונה לו מעין 'זכות ראשונים' לבחור לאיזו ערכאה תוקנה הסמכות העניינית להכריע בסכסוך, ככל שיחליט כן להגיש תביעות בחלוף עיכוב ההליכים.

היתרון הבולט של החוק הוא עצם ההכרה בכך שסכסוך בין בני זוג, על-פי רוב, דורש סיוע רגשי ואף טיפולי. פרידה וגירושין הפכו לחזון נפרץ בחברה שבה אנו חיים. ניהול המשבר המשפחתי בין כתלי ערכאות משפטיות – הוא בבחינת שימור של הרבה סבל וכאב, ואף עלול לגרום טראומה של ממש לילדים, או במלים אחרות: הדרך הקשה להגיע לפתרון הקונפליקט. החוק החדש, בתמימות של ילד רך (צלו של המתדיין שאינו מופיע, באופן פיזי, בפני השופטים והדיינים) מבקש לסייע לשני מבוגרים שחווים משבר סוער וכואב, להכיר באינטרסים המשותפים, להשכיל לעצור ולחשוב, לפעול שלא מתוך דחף אלא מתוך ראיה רחבה וקצת יותר אופטימית, עם הסתכלות קדימה.

זכות הקיום של החוק תלויה בנו, בסוכנים החברתיים (עורכי דין, עו"ס, מטפלים, מגשרים, שופטים, דיינים) כמו גם בכל אחת ואחד מאיתנו. האם נלמד לקיים שיח ושפה חדשים בישראל, האם נסייע לשינוי חברתי של ממש להתחולל.