אנשים רבים נוטים לחשוב שניתן לתת אמון מלא בגופים מוסדיים, שכן אין המדובר בגורם קיקיוני וחובבן אלא בגורם רציני, גדול ורב עוצמה, ומסתמכים על תשובותיהם ככזה ראה וקדש.

ואולם, למרבה הצער, דווקא גופים מוסדיים נוקטים לא פעם ב"שיטת מצליח" ומנסים להדוף את תביעות כנגדם באמתלה שנחזית כרצינית ומגובה.

כך למשל, פנייתה של נ', ילדה אשר ריסקה את הקרסול שלה, למבטחת תאונות אישיות תלמידים בבקשה לקבל פיצוי בגין הנכות הזמנית (פרק הזמן בו הנפגע שרוי באי כושר בהתאם לתנאים המנויים בפוליסה וביניהם היעדרות מהלימודים) נדחתה בתואנה כי עד מועד מסוים הפיצוי בגין נכות זמנית ניתן בגין היעדרות בת 21 יום או יותר וממועד זה ואילך הפיצוי הוא רק בגין היעדרות בת 90 יום או יותר (הניסוח במכתב הדחייה של המבטחת שגוי במקור). נ' נעדרה הרבה יותר מ-21 יום, אבל פחות מ-90 יום.

עיון בפוליסות מגלה, שאכן עד שנת 2016 תקופת ההיעדרות הייתה 21 יום ברציפות או יותר. עוד עולה, כי מסיבה תמוהה ואבסורדית אישר הפיקוח למשך שנתיים ימים פוליסות שתקופת ההיעדרות הייתה 90 יום ברציפות או יותר (מה שאומר שרק תלמידים שנפגעו פגיעות קשות "זכו" לקבל פיצוי בגין הנכות הזמנית), אך כבר בפוליסה של שנת 2018 צומצמה חזרה התקופה ל-55 יום.

ניחשתם נכון. נ' נפגעה במועד בו תקופת ההיעדרות נקצבה במינימום של 55 יום והיא אכן ענתה על התנאי.

כמה שווה עבור נ' הטעות "הקטנה" הזו? 13,000 ₪, והיא אכן קיבלה אותם אחרי שהעמדנו את חברת הביטוח על טעותה.

אז לפני שאתם מרכינים את ראשכם ומקבלים בהכנעה את סירוב חברת הביטוח, כדאי לבדוק טוב טוב אם תשובתה מוצדקת ומעוגנת בדין ובחוזה הביטוח.

יואב יעקבסון, עו"ד